מכתב ליובל
תחיה שמואלי
זה נכון שקוטפים פרח בעודו בחיים,
שמים אותו במים
והוא מפיץ ריח נעים;
הלהאמין שקטפוך בעודך בחיים
וגם כן הכניסוך למי-מלח צורבים?
וכה קשה
ובלתי ניתן להאמין
שהיה לי אח.
ואולי זה סתם-כך חלום רע שחולף
ורק בחלום את הפרח קוטף
אותו מאן-דהוא שכיבה כל מאור
והותיר רק שחור
המוות?
אמא ואבא יושבים כואבים,
מוחים הדמעות וקוראים מכתבים,
אותם שכתבת
בהיותך במדים, בין קירות הפלדה השחורים.
למצוא נחמה לא אוכל, יובלי,
אחת היא לי:
אתה, אתה לידי
ויחד לקרוא מכתבים.
מדוע מנעוני לראות את פניך
צהלה, ושמחת-חברה והוריך?
ולמה הפכה השמחה לכאב
והבכי הפך לדבר שבלב?
אך לכך אין תשובה ואין מענה
ורק קול נסתר וכאוב יענה
-המוות.
נכתב לזכרו של יובל שמואלי ז"ל, איש צוות ה"דקר", ע"י
אחותו.
מתוך ספר ההנצחה "דקר"