משהו בשם הנשים כתבה מלכה מאור
ערב טוב לכל החוגגים
חיילים, מפקדים נכבדים ואורחים.
במלאת לשייטת ל' שנים
החלטתי לומר משהו גם בשם הנשים.
כן, שמונה עשרה שנים האשה התומכת
שגם אם בא לצעוק – היא בדרך כלל שותקת
ושומרת לעצמה את התלונות והקיטורים
ומנסה להתמודד לבד עם הקשיים.
היום, פה רבותי, אפתח את הקלפים.
כדאי רק שתדעו שביננו הרומן
התחיל רק בזכותו של אות צוללן:
זכור לי שהכרתיו
כאילו היה רק "ביב"
רק בן י"ט שנים ועם דרגת רב"ט
בשבילי הוא נחשב אז לפחות כמו המש"ט,
וכמו טווס תמיד הלכתי לצידו
טווס המתפאר בנוצותיו של אהובו.
לו רק ידעתי אז במה כל זה כרוך
אפשר שאז, כבר אז, היה נמחק לי החיוך.
מהר מאוד גיליתי שעם כל המסירות,
והאהבה והערגה בעיניים
למרות שהכל ישנו – אני עדיין מספר שתיים
ומספר אחת, לאורך השנים ובעקביות ובדרך קבע
יש לי מתחרה בלתי מנוצחת ושמה "שייטת שבע"!
מתחרה המקנה לו אפשרות להחליף את אהובותיו
ולפלרטט בכל פעם עם אחרת, וגם עם כולן יחד
והוא עושה זאת בגלוי קבל עם ועדה
והיו לו כבר "דולפין", "תנין", ו"גל",
ו"רהב" ומי הבאה?
ניסיתי לחשוב מה יש בה שמושך אותו תדיר?
תשובות, לצערי, מצאתי למכביר:
היא צרה וארוכה
(חכמה, לידות טרם עברה)
ורק במקומות הנכונים היא טיפה קצת מלאה,
היא רזה ומושלמת אפילו בירכתיים
(שלא נשווה אותן אצלי לאחוריים),
והיא נראית כה טוב אחרי כל כך הרבה שנים
(חכמה גדולה, עברה כמה סדרות של שיפוצים)
ועל אף הנסיון הרב שבשטח היא צוברת
משום מה מתעקשים לקרוא לה "ירוקה".
היא מתוחכמת, תמיד פוגעת במטרה
יודעת את הכל, ויודעת גם שסייג לחכמה – שתיקה.
עושה הכל בשקט, חותרת היא מתחת
ואת שלה היא משיגה תמיד – למרבה הנחת.
גם את סקרנותה תמיד היא מספקת
בפעולה פשוטה – אנטנות היא זוקפת.
והוא לא מכנה אותה "יעכנה" או רכלנית, למרבה הפלא
והוא גם שותף לסודותיה – ויש רבים כאלה,
ומה שהכי אירוני פה, ואבסורדי גם
שעל הרומן אני יודעת ואיני מונעת בעדם.
כשהוא כבר מגיע הביתה ואני נושמת לרווחה
ומהרהרת: "איזה כיף, הוא רק שלי ושל המשפחה"
מיד אני נזכרת שטעות בידי
והוא בוגד בי שוב מתחת לאפי.
ומסייעים בידו מכשירים ושמם טלפון ואיתורית
והוא מוסיף לנהל רומנים תחת עיני החשדנית.
עם המש"ט והרמ"ח ומפקד תורן גם כן
ואני לעצמי חושבת: איך שוב הזמן אוזל…
ומתנחמת לי מעט, ולו רק בעובדה
שכל הלילה לפנינו – אך מיד אני מתבדה
כי שוב נכנסים לתמונה הצילצולים המוכרים
המעלים אותו על מכונית, וגם על מדים…
והלך היום, והלך הלילה והשבת עוד רחוקה
וכך חוזר חלילה, והזה הופך כבר לשיגרה.
כן, ח"י שנים כבר בשייטת, איך רצות להן השנים
ומשאירות מאחוריהן חוויות ושינויים
וגם עברנו ביחד עד כה שבעה משט"ים:
איבן, גדעון, אולינר ולשם, דורון וקיסרי ועכשיו חיים.
חיים! דע לך שלמרות אלה הדברים
אני שמחה להימנות על נשות הצוללנים!
ובשם החברות והנשים, הרשו לי ברכה מאוד אישית
הנובעת מן הלב והאינטואיציה הנשית,
אליך, צוללן
היושב עמנו כאן:
צוללן יקר, שא ברכה
שתחזיק מעמד בעבודה הקשה,
אמנם רבים לא יודעים – אך הם קוצרים את פריה
מה שבטח מוסיף לגאוות יחידה!
וחשוב שתזכור כי בכל עת שהנך
אל המצולות עושה דרכך,
נושאת אשה דואגת תפילה לשלומך
וגם היא קצת מקטרת – אין אשה שכמוה גאה!
(כתבה מלכה מאור, רעיית סא"ל משה מאור
לערב ציון 30 שנים לשייטת)
עמותת דולפין - יוצאי שייטת הצוללות
כל הזכויות שמורות ©2001