מכתב אחרון    ורד מסטי

 

אני כותבת לך מכתב אחרון, בתקווה שתוכל לי לסלוח.

המילים נגמרו וכן הדמעות, והנטל כבד עד אין כוח.

 

חיפשתי אותך במשך שנים, ונלחמתי שהחיפושים לא יפסקו.

בכיתי לך באותן השנים, והדמעות גם כן לא נגמרו.

 

ופתאום מצאתי אותך, אך הרגשות כל כך מעורבים.

מה בעצם מרגישים אחרי שלושים ואחת שנים?

 

שמחה מהולה בעצב, ואפילו קצת כעס בלב.

אתה בודאי בגן עדן, ואני נשארת עם הכאב.

 

יצאתי לים עד אליך, לנסות ולומר רק שלום.

לא שכחתי אותך אף לא רגע, ולא אשכח אפילו ליום.

 

מעליך עמדתי והמים שקטו, כנותנים לי את בירכתם.

ונפרדתי ממך כי ידעתי, שיחדיו לא נהיה לעולם.

 

את המסלול שאתה לא השלמת, השלמתי עבורך בלבי.

ואל חופי הארץ חזרתי, נושאת אותך בתוכי.

 

ועכשיו הדמעות התיבשו, העיניים מסרבות שוב לבכות.

החיים חייבים להמשיך, ואני חייבת לחיות.

 

קשה לי ממך הפרידה, אבל אין כל ברירה אחרת.

הגיע הזמן לשלום אחרון, רק הים ישאר כמזכרת.

 

 

ורד היא ביתו של יחזקאל מזרחי ז"ל, איש צוות ה"דקר"

השיר נכתב לאחר ההפלגה הראשונה לאתר הטביעה של ה"דקר"